מאת: שלמה ברוש, יועץ זוגי ומנחה הורים, אישה בונה
אשתף בשלושה מקרים קלאסיים שחוזרים אצלי בקליניקה ובסודות מחדרי חדרים של המטפל והמטופלים במס’ וריאציות, שמות, חומות ותחושות:
האירוע הקלאסי הראשון:
העניין די פשוט…
אחד היתרונות ביכולת שלנו לשפר את המערכת הזוגית ובכלל בחיים היא המסוגלות לשחרר ולסלוח.
זה לא קל כיון שמצטברים משקעים בכל פעם שיש פגיעה, אי הסכמה, ויכוח ומריבה אנחנו לא מייחסים לזה חשיבות אבל עם הזמן המשקעים נשארים מצטברים ומכבידים.
כאשר מגיע המשבר אז צריך לעשות ניקיון יסודי וללכת לשורשים. לאתר אותם לעבוד על זה והכי חשוב לשחרר לסלוח ואפילו להתנצל זה רווח נקי.
הגיע אלי זוג נחמד, נשואים למעלה מעשר שנים עם 3 ילדים והם משדרים נינוחות מצד אחד, אך אני מרגיש שיש מתח מוסתר.
ואיך שוברים את החומות וההגנות שהם בנו לעצמם וגם העמידו בפני כיון שבמשך שלוש פגישות דברו רק על האירוע האחרון שהביאם אלי, ולי היה ברור שיש הרבה מעבר לזה ?
פניתי אליהם בפגישה הרביעית ואמרתי להם מפורשות שאני לא מאמין להם.
אמרתי להם שמה שהם מספרים זה רק קצה הקרחון וחשוב שנבקע את הקרחון ונגיע לקרקעית.
מסתבר שהיו שם משקעים עוד מליל החתונה.
עבדנו על השתלשלות האירועים ומצאנו כמה חוטים מקשרים שבכל אירוע של ויכוח, כעס, ואפילו אירועים שהיו חריפים כמו עזיבת הבית של אחד הצדדים לתקופה קצרה, מצאנו שהיה שם רצף של מריבות אשר ברקע שלהן היו אותם החוטים שמאחר ולא טופלו בזמן יצרו במשך השנים “פלונטרים” כמו חוטי סריגה המסתבכים ולא מאפשרים להתקדם בלי שמצליחים לפרום אותם.
החוטים הללו כללו: צורך של כל אחד מהם לשלוט אחד בשני, ביקורת הדדית, אי עמידה בפני לחצים של המשפחות משני הצדדים שגם הם רצו לשלוט ונהגו להתערב ובני הזוג לא הצליחו לנטרל את ההשפעה.
יחד עם זאת היה לי ברור שיש משיכה ביניהם ויש על מה לעבוד.
ולמה העניין פשוט? כיון שברגע שהם הבינו כי את הנעשה אין להשיב, ובכל פעם שנזכרים במריבה הקודמת ומבינים מה היה הבסיס שלה ורואים שהצורך בשליטה ואי ההכלה והקבלה של השני כמו שהוא כי הוא לא מתאים למה שחינכו אותם ש”מקובל” ו”כך צריך להיות” ובהשוואה ל”איך זה אצל השכנים” ועוד כל מיני פרדיגמות שתקועות לנו בחיים- ברגע שהבינו את זה, החוטים החלו להיפרם.
האירוע הקלאסי השני:
לפעמים צריך להעז
זוג מאוד נחמד הגיע אלי, לאחר מספר פגישות העניין נשאר תקוע.
הם לא מצליחים להתקדם לשום מקום, כל ויכוח חוזרים חזרה לנקודת ההתחלה, מה שנקרא “טוחנים מים”.
תוך כדי הוויכוחים נזרקות המלים הקשות ” די נמאס לא רוצה יותר, לא יכול או לא יכולה יותר” הם הגיעו לצומת קשה ולא מצליחים לשבור את הפרדיגמות, לצאת מהכעסים שהצטברו, לסלוח, לוותר, לראות אופציות אחרות שהצעתי להם.
ואז, ברגע מסוים אני מעז לומר להם “אולי צריך לשקול פירוד?” יש כמה רגעים של שתיקה.
אז הצעתי להם שבמפגש הבא נדבר על הדרכים להיפרד שייקחו זמן ויחשבו על זה.
שיחשבו על הפרטים מי עוזב את הבית, איך תהיה המשמורת על הילדים, כיצד יחולק הרכוש, שיחשבו על כל הפרטים הכי קטנים ויגיעו מוכנים עם דף מפורט.
מה שקרה חצי שעה אחרי שיצאו מהפגישה ריגש אותי מאוד.
קבלתי מסרון: “ישבנו ממש עכשיו בבית קפה הסתכלנו אחד על השני/ה והחלטנו שאין מצב, אנחנו רוצים לעבוד על הקשר ולהישאר ביחד”.
היום הם כבר לא צריכים אותי.
אחרי עוד כמה מפגשים ספורים הזוג חי ביחד בשלום.
הייתה לי מטרה שיסתכלו למציאות בעיניים. בלי הכרזות של כעס ותסכול נקמה ואגו. זה לעתים פותח משהו ומשחרר ומבינים שהחיים יותר מורכבים מכל מיני הצהרות לוחמניות ורצונות מודחקים.
מה יוצא לאדם שנמצא בעמדת “הנמאס לי, נשבר לי” עשרות שנים ולא עושה עם זה כלום?
ויותר מזה גם כשהיא פונה אליו ושואלת “בסדר אני מבינה, מה אתה רוצה לעשות? רוצה להתגרש?” התשובה שלו היא “לא יודע, תעשי מה שאת רוצה” כנראה זה משרת את אינטרס שלו, מה האינטרס? מה הוא מרוויח מלהיות קורבן? הוא כביכול מרוויח חופש לפעול ולעשות מה שהוא רוצה, כי הוא הרי הצהיר בפניה “שנמאס לו” היא רוצה שתעשה עם זה משהו, היא לא עושה זאת הבעיה שלה!
וככה כביכול מנקה את מצפונו לעשות ככל העולה על רוחו, כך שגם אם ביום מן הימים תראה לו תמונות מפלילות הוא תמיד יכול לחזור לטענתו אמרתי לך “שנמאס לי, נשבר לי, את ידעת”.
למה כביכול ? מכיוון שהוא תופס את עמדת “היושב על הגדר”, לא פה ולא שם, מי שיושב על הגדר זה לא נוח ואף מסוכן שיפול, לא נהנה מפה ולא נהנה משם, 50% פה ו 50% שם, אף פעם לא 100% נוכח במקום אחד ולכן אינו יכול להיות מאושר אף פעם, בשום סיטואציה, לכן אני ממליץ לכל “היושבים על הגדר, הלא יודעים, הנמאס לי, נשבר לי”, לטובתכם, לבריאותכם ולהנאתכם, תחליטו על איזה צד אתה רוצים לשבת פה או שם.
וזה מה שאני עשיתי כיועץ, תפסתי עמדה והעברתי אותם לצד אחד. כשמודע זה יגרום להם לחשוב ולהחליט שוב אם זה הצד הנכון והבריא להם?
האירוע הקלאסי השלישי:
לשים גבול
זוג נוסף שהגיע אלי לאחרונה, נשואים 20 שנה ורק עכשיו הגיעו כי לדברי האישה “הגיעו מים עד נפש”. בשיחתה הטלפונית המקדימה לקביעת הפגישה הזהירה אותי מפני הבעל “הוא תמיד משתלט על השיחה ואי אפשר לעצור אותו – הוא יודע לדבר יפה ולשכנע את כולם”.
מיד בפגישה הראשונה הוא השתלט, הכריז שבא רק בשבילה והיא צריכה להבין ולא בטוח שבכלל צריך פגישות נוספות וכ”ו וכ”ו.
יכולתי להיות מנומס ומכיל כפי שלמדנו אבל אינסטינקטיבית פעלתי שונה.
עצרתי אותו בתנועת יד ברורה ואמרתי לו שכאן אני זה שקובע מי מדבר ומתי מדבר.
לרגע הייתה מבוכה אבל הוא שתק, בכל פעם שאשתו דיברה והוא ניסה להתערב במטרה להשתלט עצרתי אותו.
כן הקפדתי להעביר אליו את רשות הדיבור כשהיה רלוונטי.
המעניין והמספק מבחינתי, שבסוף אותה פגישה, ניגש אלי, לחץ את ידי ואמר: “אני מעריך אותך ונמשיך לבוא לפגישות”.
אנחנו כבר במפגש החמישי – מידי פעם חוזרת התופעה אבל יש שיתוף פעולה מלא…
