מאת: קרין שבתאי, מטפלת זוגית ומשפחתיתאישה בונה

סבל
לא אחת אני מוצאת את עצמי בקליניקה שומעת על חווית קשות של סבל אצל מטופלים. תחושה קשה של תסכול על פנטזיה שלא מומשה, על תשוקה למשהו שאני לא מצליח להשיג ומסרב לקבל אותו. ומנגד, התנגדות קשה למה שיש לי, למה שהשגתי ולאיפה אני היום. כמעט תמיד החוויה של חוסר היכולת להיות מאושר, מסופק, שמח ומרוצה יושבת על המקום הזה: הקושי לראות את עצמי דרך העיניים שלי ולא דרך העיניים של אחרים, להבין שאני טוב, אהוב, חזק ומוצלח גם אם הכל מבחוץ לא טוב, אהוב, חזק ומוצלח.

הסבל שאנו חווים זה בדיוק התשוקה למה שאין לנו וההתנגדות למה שכן יש לנו, הסבל כאמור לא נשאר בגלל הגורם החיצוני שהביא אותו, הוא נשאר בגלל הגורם הפנימי שמשאיר אותו.
את הסבל הזה מומלץ להציף ולשחרר מבין החומות הכל כך גבוהות שהקמת, “אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים” כלומר אסיר לא יכול לחלץ את עצמו מבית הכלא ולכן זאת לא בושה לבקש עזרה מגורמים מקצועיים.

“אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים

בשביל לברוא מציאות חדשה, צריך למחוק מציאות ישנה.
כעס הוא חשוב, הוא שומר עלינו שלא ניפגע, הוא מזהיר את אלו שפגעו בנו שלא יעשו זאת שוב, הוא מחזק אותנו והופך אותנו למשמעותיים, חשובים, בעלי דעה ואמירה. הוא גם מגדיל את המיקוד שלנו בכאב שלנו ומזכיר לנו בעצם את כל מה שחסר לנו, מפריע לנו, תקוע אצלנו זמן רב ולא מסופק. שאני כועס על האחר אני בעצם מתמקד באין שלי ובכאב שאני סוחב. הרבה פעמים אנשים מעדיפים להישאר עם הכעס ולסבול רק כדי לא לתת לגיטימציה לאחר שפגע בי שזה בסדר.
המלכודת היא, שאמנם שמרתי על עצמי מהאחר אך לא הצלחתי לשמור על עצמי מפניי. אט אט הכעס מכרסם ומגדיל את אצלי מאבקי הכוחות פנימיים (הרצון לחיות ולשמוח אל מול לכעוס ולא לשכוח) הופך אותי להיות שחוק וחסר חיות.
בטיפול נפשי מעמיק חייבים להתגרש בתוך התהליך כדי לבנות מחדש. להתגרש מאגו, מלחמות, סבל וכעסים מוחזקים, להשליך את כל האבנים שמכבידות עלינו, רק כך ניתן לברוא מציאות פנימית חדשה של שחרור מכעסים. אני לא חייב לקבל את ההתנהגות של האחר שפגע בי אבל אני כן מחויב לעצמי, לשלווה שלי ולשמחה שלי. אני לא אשם שהאחר לא היה בסדר.

דחייה
לא אחת בחיים אנו נתקלים במצבים של דחייה.
שתי הדוגמאות הנפוצות ביותר הן קריירה (שמפטרים אותנו) או מערכות יחסים (ש”זורקים אותנו”) אבל אפשר כמובן להקיש מהן לכל תחום אחר בחיינו. לרוב אנו נוטים לעשות הכללה (בעיקר אם זה קורה כמה פעמים ובכמה מקומות) וזה כבר הופך להיות חלק מאיתנו, שיקוף של מי שאנחנו ומה שמגדיר אותנו.
אך דחייה לא חייב להיות בהכרח משהו רע, זה רק אומר שחצינו את אזור הנוחות שלנו. כל עוד נישאר באזור הנוחות המוכר והצפוי, שם ניתקע. אם נצליח להכיר ברגשות הקשים, מתוך אמונה בכוחות שלנו להתמודד איתם או אז נצליח לגדול לתוך הרגשות האלו, לצאת מהם ולהתפתח.
איפה שקשה, שרירי הלב מתחזקים, כשלאדם יש בור בתוכו, במצבים קשים הוא נופל לאותו בור, שוב ושוב ושוב.
דחייה לעיתים ולרוב מבשרת שעלינו שלב, במידה ועשינו את המקסימום שלנו ונתנו את ה 100% שלנו, זאת אומרת שעלינו כיתה, “דלת נסגרת דלת נפתחת”, אבל עלינו לזכור שהכל לטובתנו, עברנו תהליך מסוים וכל עוד אנחנו לא אלא שעזבנו וסיימנו את השלב אלא הוא בא מגורם חיצוני שלא תלוי בנו, זה אומר שמיצינו את השלב הזה ואנחנו עם הפנים קדימה לעלות למקום או אדם או עמדה טובים יותר ולשפר את עצמנו.

כעס
כולנו כועסים, כולנו חייבים לפרוק את הכעס, אבל רובנו נוקטים דרכים פסולות לעשות זאת. בני האדם צוברים כעסים השואפים לפורקן. הבעיה מתחילה שאנו מתקשים להביע כעס באופן שאינו פוגע באחר (ללמוד לכעוס נכון).
לאדם יש צורך להיות צודק. קשה לו לחשוב שהוא פועל מתוך טעות. לרוב האדם יראה את צרכיו, את תחושת הפגיעות שלו ומכאן יראה כי הצדק נמצא עימו, לכן יתקשה להבחין בפגיעה אצל האחר. הצורך להיות צודק עלול לעוור את ההיגיון וליצור מאבקים והתנצחויות שאינם נגמרים. הצדקות כאלה מקבעות את מאבקי הכוח ומונעת מהאדם ה”צודק” לנהל קשרים בריאים ומשמעותיים בחייו.
במקרים של מלחמות וסכסוכים ממושכים הפתרון הוא דווקא נמצא בתוכנו. כשאין באפשרותנו לשנות את המצב הקיים, האתגר הוא לשנות את עצמינו ולהרוויח מערכות יחסים טובות ומקדמות.
מזמינה אתכם לנהל כעסים ולשפר מערכות יחסים בעייתיות.

יסודות מעורערים
מערכת נישואים חמקמקה התלויה על בלימה ומתרסקת ברגע אחד אינה מיוסדת על יסודות אתניים. במקום שהזוגיות תלך ותתעצם עם הזמן, במקום שהמשפחה המתרחבת תעצים את הקשר בין בני הזוג, אנו עדים לתהליך הפוך ומפליא. הגורמים האמורים לחבר בין בני הזוג, גורמים להם דווקא להתרחק זה מזו.
“ללא ערכים ומשמעות אהבה אינה דבק חזק דיו” (מיכאל לסרי)
קשר זוגי שלא נוסד על ערכים ומשמעות אלא החל בהתאהבות ותו לא יתחיל להתפורר במוקדם או מאוחר. קשר כזה אינו יציב, בדיוק כשם שהמערכת הרגשית שלנו אינה יציבה. כיוון שהקשר הזוגי מבוסס על רגשות בלבד, נגזר עליו לנוע לפי המטוטלת הרגשית שלנו.

“ללא ערכים ומשמעות אהבה אינה חזקה דיו” מיכאל לסרי


משבר
מה קרה לנו פתאום? איך הפכנו להיות הזוג הזה? כולם מדברים על יחסים מאושרים, מתכננים את העתיד, למצוא את אביר החלומות, ללדת ילדים חמודים, להקים משפחה. נישואים זה אושר. אך מה קרה פתאום שהיחסים האלו הופכים לסבל מתמשך, עד כדי כך שבני הזוג המתוסכלים תוהים ” היכן טעינו”? האמנם מדובר בטעות בבחירה? האם זו הייתה טעות להתחתן? האם המצב היה שונה אילו בחרנו בבן זוג אחר?
מה קרה למהפך הרגשי בחיי הנישואים וחשוב מכך, איך יוצאים מהלופ הבלתי פוסק של אומללות?


הלופ
“נמאס לי ממך”, “תלך מצידי ואל תחזור”, “את אוהבת מלחמות”, “בחיים לא תשתני, זה האופי שלך”, “אמא שלך…”, “אתה כמו אבא שלך”, “אין לי כוח יותר אלייך”, “את\ה מעייף\ת אותי”….
הרבה זוגות הגיעו ללופ רגשי בתוך המקום הזוגי שאינם יודעים איך לצאת ממנו, גם אם יש שיפור במצב ביניהם, משבר נוסף מחזיר אותם אחורה בדיוק לאותן מריבות, אותן אמירות, אותו ייאוש שאין להם דרך לצאת ממנו.
חלק מהשאלות שעולות בטיפול זוגי הוא על המרקם הזוגי המשותף: מה איבדנו בשנים האחרונות? בתוכנו? בקשר הזוגי שלנו? מה היה לנו קודם שאין לנו היום? למה אנחנו מתגעגעים? מהו העתיד שהיה לנו שנתן לנו שמחה ותקווה שהיום אנחנו מתקשים לראות אותו?
הצפת האובדן ברמות השונות: אישי, זוגי, משפחתי. עבר הווה עתיד. רגשות ומחשבות. תוך יצירת תקשורת וקבלת הכאב של האחר. ניקויו מוגלה שכזה יכול לעזור להתרפא ולאחות את הפצע שנוצר ובכך לשבור את הלופ הקשה שמחזיק אותנו אומללים.


טינה
טינה ושמחה אינם יכולים לדור יחד באותה קורת גג. כשזוג כועס אחד על השני (גם אם הם לא תמיד מודעים לכך ו\או חושפים את רגשותיהם עד הסוף) הם מונעים מעצמם שמחה ושלווה במקום הזוגי.
שני המצבים, כעס בלתי פוסק או הימנעות מכעס ועימותים הם מצבים שמנציחים אומללות בחיי זוגיות משותפת. בכעס מתמיד האדם מוותר על הסיכוי לטוב, על השינוי שיכול להיות לו במקום הזוגי וזאת “בתמורה” לאפשרות שלא להיפגע פעם נוספת מהאחר. גם במצב השני, הימנעות מכעס, מריבות או שיתוף הרגשות בפני האחר, האדם מוותר על הסיכוי לטוב שכן מי שבורח ממריבות ימצא אותן רודפות אחריו, אילמות מביאה לאלימות.

“לא אותי את מנצחת”
ברגע שזוג יכיר בכך שכאשר “הרגל של אשתי כואבת, למעשה הרגל שלנו כואבת” . יצליח להתגבר על קשיים, לצמוח יחד ולהיות מאושרים ואוהבים.
הסטינג של הטיפול הזוגי הוא זירה. מעניינת ככל שתהיה, עדיין זירה. יושבים שני אנשים שעיקר עיסוקם הוא ניצחון או הפסד של היריב שלצידם. אם הם יצליחו להשכיל שטיפול זוגי אינו עוסק בניצחון או הפסד של היריב שלנו, אלא בניצחון של המגבלות האישיות של כל אחד מהם הרי שהטיפול עובד טוב.
הבית המשותף תפקידו לספק את הצרכים האישיים הזוגיים והמשפחתיים, ובהיעדר מימושם עלולים הצרכים הלא מסופקים להפוך לצרחות ומאבקי כוחות ובדרך זו להיתקע באומללות, כאב והתנצחויות בלתי פוסקות של אחד עם השני.

 

השאר תגובה